גסיסה
כאשר הנשמה עוזבת עולם זה למסעה האסטרלי שלאחר המוות, הגוף הפיזי עלול עדיין להמשיך "לסבול" באורח ראוותני במשך זמן מה בייסורים מייסרים, מלווים בכל מיני רעשים, עוויתות חדות, צרחות מלאות סבל ואנחות מייגעות ממושכות. עבור הצופה מהצד, תהליך זה מלא סבל, הוא תמיד מפחיד את אלה הצופים בתהליך הגסיסה, מבלבל בפאזותיו הבלתי מובנות, ואף מטיל אימה.
התמונה הנוראה של מוות מכאיב, מלווה בעוויתות גסיסה ועוויתות גוף, צפירות וצעקות – כל אלה הם אפקט חיצוני טהור של יציאת החיים מהגוף הפיזי שהנשמה נטשה. לנשמה שכבר השתחררה אין כל קשר לכל האימה הזו.
בנוסף, עקב עודף הפחמן הדו-חמצני המופרש בשפע בתהליך הפרדת הנשמה, כאב בגוף זה נעדר לחלוטין. לכן עליכם לדעת, שכל כמה שהתהליך עצמו, המקדים לגסיסה ולהפרדת הנשמה ממעטפתה הדחוסה הקודמת, יהיה מכאיב, ברגעים האחרונים ביותר של המוות תחושת הכאב נעדרת כמעט תמיד אצל כולם.
במהלך תצפיותינו האסטרליות על תהליכי גסיסה של אנשים שונים, גילינו חוקיות שרק לעיתים רחוקות מופרת: תהליך דעיכת תפקודי מערכת העצבים המרכזית מתחיל במבנים הצעירים יותר, האחראים על הפעילות המחשבתית, ומסתיים בתצורות הוותיקות והרב-שנתיות ביותר, המבצעות את תפקודי הרגשות.
הרס המרכזים הנפשיים מתחיל בצ'אקרת הסוואדיסטנה – המרכז הסקרלי. במקביל גוף האדם מאבד את יכולתו לעכל מזון, ולכן לרוב הגוססים אין תיאבון. בזמן זה הם יכולים לחוש רק צמא, כדי לחזק את תפקוד הגוף האסטרלי, המורכב מיסוד המים.
לאלה הנמצאים ליד הגוסס, ברור שהגוף חי את רגעיו האחרונים, לכל היותר — שעות. לכן מים ומיצים צריכים להיות תמיד בהישג יד. בדרך כלל בשלב זה הצורך בתרופות תוך-ורידיות כבר אינו קיים. בזמן זה יש לכוון את כל המאמצים לא לדאגה לגוף, אלא לניקוי התודעה ולפתיחת הלב.
יש לדעת פשוט לנוח במצב של חזון, עד לחוויה שבה נשמתכם תעמוד מול האור הבהיר של הדרך, שיש לנסות לא להחמיץ ולפענח. בראותכם אותו, עם תחושה של מסירות ואמון עמוקים ועזים, עשו מאמץ רצון מירבי להכיר את טבעו של אור בהיר זה ולהתמזג עמו לאחד. חברו את תודעתכם עמו ופתחו אמונה עוצמתית כדי לממש בכם את האור הבהיר של הדרך.
אך לשם כך יש ללמוד לא לאבד לרגע אחד את חוט התודעה במהלך הגסיסה, המנסה כל הזמן לשוטט לאנשהו, לעוף או להתמוסס במרחב בהשפעת רוח ההזיות הקארמתיות. בדרך כלל, אנשים לא מוכנים מאבדים הכרה, ברוב המקרים, למשך כשלושה ימים. כשהם שבים להכרה לאחר מכן, הם חווים גם את התגלות הנוכחות הספונטנית עם האור או קרני האור הטמונים בה, צלילים ונציגים של העולם העדין.
לקראת סוף "תקופת ההתבגרות באנאביוזה" הזיכרון, לאט ובהדרגה, אך כבר בנפחו החלקי, תוך השלכה של כל הגשמי והארצי, יתחיל לחזור לתודעת הנפטר. מצב זה יכול להימשך עבור כל נשמה החל מכמה "רגעים" ארציים, "שעות", "ימים", "שבועות", "חודשים", ולעיתים אף עד כמה "שנים" — בהתאם לרמת התפתחות התודעה של האדם עצמו, מצבו המנטלי ברגע המוות, אופי המוות, מעגל תחומי העניין שלו בחייו וכו'.
בדרך כלל, במצב מעורפל ארוך כל כך שוהות נשמות של אנשים שדחו בתוקף, בחייהם, אפילו את האפשרות הקלושה ביותר לקיומן לאחר המוות. יציאת הנשמה ממצב כזה לאחר המוות מתבצעת לאט מאוד ובהדרגה בעזרת מומחים מהעולם האסטרלי.
השלב השני של המעבר: אפקט המנהרה, אור בהיר
על פי תצפיותינו האסטרליות הרבות, אצל רובם המכריע של האנשים הגוססים שחיו חיים ארציים נורמליים וישרים, אובדן הזיכרון המלא והזמני, המלווה את רגעי המעבר הראשונים, נעלם במהירות רבה או נעדר לחלוטין, ובמקומו – בהדרגה, בווריאציות ופרשנויות ציוריות שונות – מופיע אור בהיר חי, כאילו מורכב ממיליוני יהלומים מיניאטוריים, נוצצים באופן מסנוור בכל צבעי הקשת, צמודים זה לזה ונמצאים בתנועה מתמדת.
באור זה, ללא ספק, מזוהה ישות רוחנית מפותחת ביותר, המקרינה רק רעידות המשפיעות לטובה על תודעת הנפטר, וממלאת את כל המרחב באמנציות של אהבה אלוהית, חסד ואמון בכל. לא ניתן להבחין מיד בתווי פנים קטנים יותר או בפרטים של "לבוש" ישות האור, מכיוון שזה נמנע על ידי הניצוץ הפנימי המתמיד של אינספור ניצוצות זהובים וכסופים, בדומה למשחק העליז של מיליוני קרני שמש בתוך צורה הדומה לצללית אנושית.
אך, אנו חוזרים ומדגישים, יהא אשר יהא אופן התפתחותם של האירועים המשמחים את הנשמה, כל אחד מהמתים, בראש ובראשונה, מתחיל לראות בסמיכות מיידית צללית אנושית כסופה, כאילו נוצרת מערפל זהוב שקוף, או מאור טהור ובהיר, אשר, עם הופעתו, מתחיל באופן בלתי נשלט, כמו מתכת למגנט, למשוך אליו את כל תשומת לבו, יותר ויותר למזג את תודעת המת עמו, וממלא אותו כולו באהבה ובהבנה – רגשות המכילים את כל המשמעות העיקרית של הקיום.
במבטו על ישות רוחנית זו המלאה באור, הנפטר – יהא אשר יהא צדקתו או חוסר צדקתו של חייו הארציים – חש, בדרך כלל, ביטחון מוחלט שאף אחד אינו מסוגל לאהוב אותו ולחוש אליו אהדה חזקה יותר ממנה. למרות שאין לראות בישות אור זו שיוך מגדרי כלשהו, מרגע הופעתה כל מי שנפטר, בין אם גבר או אישה, חש כלפיה משיכה בלתי מותנית ורצון לאיחוד מוחלט.
תחושה בלתי מוסברת זו של התמזגות בלתי ניתנת לעצירה עם האור מתחילה לגבור במהירות בנשמה, ופשוט בלתי אפשרי להציב משהו גדול יותר מולה. תוך כדי התמוססות באמנציות העדינות ביותר של אור נצחי זה, הנשמה גם מתחילה להתעדן מעצמה, לאבד את צפיפותה הקודמת, וטרנספורמציה אנרגטית זו מעניקה לנפטר תחושה של הקלה עצומה, חוסר עומס נפשי ושלווה מדהימה, באמת לא ארצית.
רוב הגוססים במהלך השלבים הראשונים של המעבר "עוברים" דרך מה שמכונה "אפקט המנהרה": הם מתחילים לראות או לחוש קרוב מאוד אליהם מערבולת אנרגיה סיבובית דמוית ערפל – בדומה לטורנדו או סופת טורנדו, אך רק במצב אופקי – המתקרבת במהירות, כאילו מתקדמת לעבר הגוסס, ולאחר מכן בולעת ומושכת אותו פנימה לחלוטין.
הנשמה נכנסת אל תוך מנהרה זו, שהיא לרוב שחורה כזפת, מתגברת עליה בדרכים שונות ועם תחושות שונות, ורק לאחר מכן, באופן בלתי צפוי לעצמה, היא מופיעה מיד בארץ מרהיבה בקצה השני שלה, המואר באור בוהק. אך, אנו חוזרים ומדגישים, תהליך זה של התגברות הנשמה על התנגדות החומר והשאיפה הלא מודעת של הנפטר לשחרורו המהיר ביותר, המבשרים את תחילת המעבר, מתרחשים אצל כל אחד בדרכו שלו, עם הבדלים אינדיבידואליים רבים, התלויים בגורמים רבים, הן פנימיים-נפשיים טהורים והן רוחניים.
קיימים סוגים שונים של מעבר דרך המנהרה: מי שתודעתו עוזבת מרצון את הגוף הדחוס, יחליק במנהרה בקלות ובמהירות, מבלי לחוש דבר מלבד אור מתקרב ממרחק; אחרים, לעומת זאת, צריכים להימשך ממש בכוח מהמישור הפיזי. זה מסביר מדוע נשמה אחת זקוקה לזמן רב כדי להתעורר משנתה, בעוד שאחרת משתלבת מיד – בשמחה ובאהבה – בחיים היצירתיים הפעילים של העולם העדין.
חלק מהגוססים רואים פשוט צינור צר וכהה עם אור זוהר בקצהו, ו"דוהרים" בו בשלווה, מבלי להבחין בדבר סביבם, מבלי לחוש כל מכשול ומבלי לשמוע כל המהום לא נעים. אלה הם אותם גוססים שהצליחו באמת, מבחינה פסיכולוגית, להתכונן למעבר, ונשמתם כבר עוזבת מרצון, בשמחה וללא חרטה, את גופם הפיזי ואת העולם החומרי הזה.
לאחר קיום חלק מה"פורמליות" ההכרחיות של מעברם שלאחר המוות, הנוגעות להערכה עצמית של חייהם, ועוברים לקטגוריית "המתים סופית", הם מתחילים מיד לתפוס באופן מודע ושמח את סביבתם הרוחנית החדשה. החיים הארציים נסוגים במהירות רבה עבורם אל הרקע, מכיוון ש"ימי החול" היצירתיים של חייהם החדשים עולים על כל הציפיות, אפילו הנועזות והאופטימיות ביותר.
אחרים, לעומת זאת, "שטים" באיטיות ובאופן מדוד כאילו דרך מעבר ארוך מאוד וכהה, שקירותיו חרושים בפסים אורכיים עמוקים, ומרגישים תוך כדי כך רעשים זרים שונים, קטעי מוזיקה, צלילים בודדים בצורת שאון, צלצול פעמונים ופעמוני קטנים, זמזום, חריקות וכדומה. מעבר צר זה, לדעתם, כאילו מחבר בין "צד זה" ל"צד ההוא" של הקיום.
לפעמים בתוך פסיםיו השחורים, הדומים לתלמים אינסופיים, נפתחים מעצמם חלונות בלתי נראים, המאפשרים למת להתנתק בדרכו לזמן בלתי מוגדר למגוון רחב של תמונות חיות ו"ממשיות" לחלוטין, המגלמות את חלומותיו היקרים ביותר בחייו ורצונותיו שלא מומשו, או פנטזיות סודיות, שהוסתרו בקפידה מאחרים.
תחושות אלו אופייניות לאותם גוססים שנשמותיהם עוזבות בחוסר רצון רב את העולם הארצי המוכר והאהוב עליהן, ולכן ארכונטי הגורל נאלצים למשוך בהדרגה רבה את תודעותיהם אל העולם שמעבר, תוך ניסיון לפגוע נפשית ולכפות כמה שפחות על תודעותיהם. לכן, מתים כאלה זקוקים לזמן רב כדי להתעורר מחלום האשליות הארציות.
אך הן הראשונים והן האחרים מבינים היטב כי עליהם לעבור בהכרח דרך נתיב זה, כדי להגיע "לצד השני", אל תודעתם האמיתית ולחבר את ניסיון התגלמותם האחרונה עם כל ניסיון קיומם הקודם, להבין את האמת היכן באמת טעו ושגו, והיכן פשוט נאלצו לפעול כל אחד בהתאם לייעודו.
בשלב זה הנשמה עדיין נשארת קשורה בחוזקה רבה לרוחה; היא נכבשת על ידי שאיפה בלתי ניתנת לעצירה להתקדם בהתפתחותה הרוחנית, ורק לאחר שתגיע לעמודות תודעה גבוהות יותר בעולם העדין, כאשר תקבל את חניכתה הרוחנית ותשיג אוטונומיה בקיומה העתידי – רק אז תוכל היא להיפרד מהרוח בדיוק כפי שנפרדה בעבר ממוליכה הפיזי – הגוף.
מלאכים – עוזרים
אף אחד מהמתים אינו נשאר נטוש "לגחמתו של הגורל" או בלתי נראה – כל נשמה אנושית (הרי מתים גם רבים מהם מכונים "לא-אנושיים") מקבלת עזרה, השגחה ותמיכה. אלה שאהבו אתכם, קרובי משפחה וחברים שנפטרו קודם, פוגשים אתכם "שם". את אלה שלא היו להם כאלה, פוגשים עוזרים ידידותיים, שאמונים על המשימות להנחות את המצטרף החדש והאובד עצות בחיים החדשים הנפרשים לפניו.
בגבול עצמו (אף על פי, כמובן, שבמציאות אין גבולות כלל, כי הכל הוא ויברציות של סוגי אנרגיה שונים!) בין עולמנו, התלת-ממדי, לבין העולם "האחר", מתרחשות פגישות של האדם שנפטר זה עתה עם ישויות רוחניות שסייעו לו במהלך חייו, ושלאחר מותו יסייעו לו לעבור גם חלק ממעברו שלאחר המוות. משימתו של כל אחת מישויות אלה היא להדריך את חסותה דרך "הילדות" אל תודעה גבוהה יותר.
הוא יבצע את משימתו רק ברגע שתסתיים חשיפה איכותית מסוימת של התודעה. רק לאחר שסוג אחד של אנרגיה אסטרלית ישתנה עד כדי כך שיהפוך לשונה לחלוטין, איכותי יותר, טהור יותר, יחליף אותו מורה רוחני אחר ויוביל את האדם הנפטר אל פסגות רוחניות גבוהות יותר.
נעיר דרך אגב, שהכל מתרחש בדיוק באותו אופן גם בחיים: כל נשמה מביאה עמה להתגלמותה הארצית גם את מהותה הרוחנית, שגם אם יש לה שם רוחני, אסור בשום אופן לצמצם אותה לרמת "אישיות" כלשהי. עם צמיחת הכרת האישיות הארצית, כאשר כל חשיבתה ותפיסת עולמה עוברת למעגל תדרים אחר, משתנה גם מלאך השומר שלה, ומפנה מקום לצורה גבוהה יותר של אנרגיה תבונית.
לכל אדם יש מלווה רוחני משלו, שלקח על עצמו מרצון, מתוך תחושת אהבה טהורה, את המשימה לא לתת לחסותו ליפול לתהום החיים, כאשר הוא סבור שדרכו הייתה שגויה, או כאשר הוא נמצא בייאוש.
וישנם גם אנשים שהתגלמויותיהם הרוחניות-מיסיונריות דורשות קשר רוחני מתמיד עם מספר מלאכי שומר בבת אחת, אשר מסייעים להם עוזריהם הרבים. אין לבלבל את הגאון הטוב העדין-חומרי או את המורה הבלתי-גשמי עם ה"אני" העליון.
אם נפטרתם מפחד, משמעות הדבר היא שאתם רואים את שירותכם לחיים בצורה, במקום ובזמן בהם נשמתכם זקוקה לו ביותר כעת. לא ה"אני" האישי שלכם, אלא מה שבא דרככם לעולם וניתן לאנשים, הוא המשימה היצירתית של נשמתכם. תבינו שכל מה שחי על פני האדמה, רק ממלא את המשימות הנצחיות, שהוטלו עלינו על ידי אלוהים.
יש לקוות שתקציר זה, כמו כל שאר ספרי אוריס, יהפוך עבור רבים מכם לצעד הפסיכולוגי הראשון בדרך להתגברות על מחסום הפחד מהמוות, וכן יספק עזרה משמעותית ויביא הקלה נפשית ניכרת ברגע המכריע עבור כל אחד.
