אהבה ומשמעותה. רגשות, פחד ועצמי.

אהבה ופחד

שום דבר, שום תופעה, לא יכולה להתקיים ללא ההפך שלה. הכול יכול להיכּר רק בהשוואה. לכן, כדי שאורח יתקיים, וכדי להכיר את העצמי כאהבה טהורה, חייב להתקיים ההפך הישיר שלה. לכן, הבורא הקדמון יצר בכוונה, בעת היווצרות היקום, קוטביות גדולה: את ההפך הישיר של אהבה; כל מה שאהבה אינה; ומה שכעת נקרא... פחד.

כל הפעולות האנושיות מונעות ברמה עמוקה על ידי אחד משני רגשות, אחת משתי מילים בשפת הנשמה: פחד או אהבה. אלו הקצוות הנגדיים של הקוטביות הגדולה. אלו שתי הנקודות – אלפא ואומגה – המאפשרות למערכת שאנו קוראים לה "יחסיות" להתקיים. ללא שתי נקודות אלו, ללא שתי רעיונות או רגשות אלו, שום רעיון או רגש אחר לא יכול היה להתקיים. כל מחשבה, מילה או מעשה אנושי מבוססים על אחד מהרגשות הללו. כל שאר המחשבות נובעות משני אלה. אלו פשוט גרסאות שונות, וריאציות שונות על אותו נושא. אין בחירה אחרת, כי אין ממה לבחור יותר. זה מה שאפשר לכנות "מחשבה מארגנת". זוהי מחשבת אהבה או מחשבת פחד. זו המחשבה שמאחורי המחשבה שמאחורי המחשבה. זו המחשבה הראשונה ביותר. זה הכוח הבסיסי. זהו הדלק המאפשר למנוע החוויה האנושית לפעול.

וכך בדיוק התנהגות אנושית מייצרת חוויה חוזרת אחרי חוויה חוזרת. זו הסיבה שאנשים אוהבים, אחר כך הורסים, אחר כך אוהבים שוב. תמיד קיימת תנודה מרגש אחד למשנהו. אהבה מארגנת פחד. פחד מארגן אהבה. אהבה שוב מארגנת פחד... וכן הלאה. שהרי הדבר הראשון שאדם בדרך כלל דואג לו, אחרי שאמר "אני אוהב אותך", הוא האם ישמע זאת בתמורה. וגם אם כן, הוא מיד מתחיל לדאוג שמא יאבד את האהבה שרק מצא. בגלל זה, כל הפעולות הופכות לתגובה, הגנה מפני אובדן.

פחד הוא אנרגיה שדוחסת, סוגרת, מושכת פנימה, בורחת, מסתירה, צוברת, פוגעת. אהבה היא אנרגיה שמתרחבת, נפתחת, שולחת החוצה, משחררת, נותנת התגלות, חולקת, מרפאת. פחד עוטף את גופנו בבגדים, אהבה מאפשרת לנו להישאר ערומים. פחד מסתגר ומסתיים במה שיש לך, אהבה – מאפשרת לתת את כל מה שיש לך. פחד גורף לעצמו, אהבה – נוגעת בעדינות. פחד כובל, אהבה – משחררת. פחד מוליד כאב, אהבה – הקלה. פחד תוקף, אהבה – משנה.

לימדו אותנו לחיות בפחד, סיפרו לנו שהמתאים ביותר שורד, החזק ביותר מנצח, החכם ביותר מצליח. רק פירורים יקרים נאמרו על תפארתם של אלה שידעו לתת אהבה. לכן, אתה שואף להיות המתאים ביותר, החזק ביותר, החכם ביותר – בדרך זו או אחרת – ואם אתה רואה שאינך מסוגל לעלות על כולם בכל מצב, אתה חושש להפסיד, כי אמרו לך שלא להיות הטוב ביותר זה להפסיד. אולם..., בבחירת פעולות המבוססות על אהבה, תשיג יותר משרידה, יותר מניצחון; תשיג יותר מהצלחה. רק אז תחווה במלואו את גדולתו של מי שאתה באמת ומי שאתה יכול להיות.

אילו רק ידענו שאנחנו היצור המופלא, המדהים והיוצא דופן ביותר שנוצר אי פעם על ידי אלוהים, לעולם לא היית חושש. שהרי מי יכול לדחות שלמות כה נפלאה? אפילו אלוהים אינו יכול למצוא פגמים ביצור כזה. אך אנו איננו יודעים מי אנחנו, וחושבים על עצמנו הרבה פחות.

המטרה, הרצון והמשמעות של הנשמה האנושית היא לחוות את התחושה הגבוהה והמושלמת ביותר של אהבה שניתן לדמיין. הנשמה זקוקה לרגשות. הרגש העליון ביותר הוא חווית האחדות עם כל היש. לכן, הנשמה מנסה להרגיש הכל כדי שתוכל להיות הכל. זוהי השיבה הגדולה אל האמת, אליה הנשמה כמהה.

משימת הנשמה

מספרות "הפיזיקה" ידוע לנו שלבן אינו היעדר צבע. לבן הוא השילוב של כל הצבעים הקיימים. באותו אופן, אהבה אינה היעדר רגשות (שנאה, כעס, תאווה, קנאה, חמדנות), אלא סכום כל מה שניתן לחוש. אהבה היא הסכום הכולל של הכל. הכמות הסופית. פשוט הכל. לכן, כדי שהנשמה תחווה אהבה מושלמת, היא חייבת לחוות כל רגש אנושי. איך אפשר לרחם על מה שלא מבינים? איך אפשר לסלוח לאחר על מה שמעולם לא חווינו בעצמנו? איך הנשמה יכולה להיות למעלה אם מעולם לא הייתה למטה, להיות משמאל אם מעולם לא הייתה מימין? איך יכול להיות לה חם אם לא ידעה קור? כך אנו רואים בו זמנית את הפשטות ואת העוצמה המדהימה של מסע הנשמה. לבסוף אנו מבינים מה היא צריכה:

משימת הנשמה היא לגרום לאדם לבחור פאר – לבחור את הטוב ביותר מתוך מי שהוא – מבלי לדחות את מה שהוא אינו בוחר. הרמה הגבוהה ביותר של הנשמה לעולם אינה דוחה את מה שאינו מרהיב, אלא מברכת אותו, בראותה בו חלק מעצמה שחייב להתקיים כדי שחלק אחר שלה יוכל להתגלות.

הביטוי הדתי "ואהבת לרעך כמוך" יכול להתפרש בדרכים שונות. אחת ממשמעויותיו היא לאהוב את האחר, אך גם לא לשכוח את עצמך. וזו נקודה חשובה מאוד. אהבה עצמית! אהבה עצמית, או ליתר דיוק – שאיפה לשלמות עצמית – רחוקה מלהיות אנוכיות. הבאנו את "האני" שלנו לעולם היחסי הזה מסיבות רבות, ואחת מהן היא כדי שיהיו לנו כלים שבאמצעותם נוכל להכיר ולחוות מי אנחנו באמת. על ידי שכלול עצמנו – אנו הופכים להיות כלים חזקים ומושלמים יותר של הבורא העליון. לפני שנותנים את אהבתנו לאנשים ונותנים משהו – עלינו קודם כל שיהיה לנו את הדבר הזה.

מערכות היחסים האישיות שלנו עם עצמנו הן החוליה החשובה ביותר בתהליך האבולוציוני. במהותן, הן אינן קשורות בשום אופן לאדם אחר, אך מכיוון שמעורב בהן אחר, הן קשורות בכל דבר לאדם האחר. אנו זקוקים לאחר כדי לממש את עצמנו. כדי לבדוק שוב בחוויה אם אנו תואמים את התפיסה העצמית שלנו כאלה המקרינים את אהבתנו לאחרים, או לא. וגם חוק התפתחות התודעה, במידה מסוימת, מכריח אותנו לתת. לדוגמה, במתן ידע, אנו משחררים את עצמנו לקבלת מידע אחר, משפשפים ומחזקים ידע קודם וכן הלאה. לשם כך אנו זקוקים לאחרים, כדי להקדיש את עצמנו להם למען עצמנו. זוהי דיכוטומיה אלוהית. זהו מעגל סגור. כך שכאשר נאמר: "אשרי המתמקדים בעצמם, כי הם יכירו את האחד" – זו אינה אמירה כה רדיקלית. להכיר את החלק הגבוה ביותר של ה"אני" שלך ולהישאר ממוקד בו – האם זו מטרה רעה לחיינו?

מה זה להיות ממוקד בעצמך? בכל רגע להסתכל על מי שאתה, מה אתה עושה, מה יש לך, ולא על מה שקורה עם אחרים. לא במעשי האחר, אלא במעשיו שלו, האדם מוצא את ישועתו. זהו חוק האהבה: רק האדם שיודע לאהוב במיוחד טוב הוא זה הממוקד ביותר בעצמו.

לכן, בראש ובראשונה עלינו לבסס מערכות יחסים עם ה"אני" שלנו. עלינו ללמוד, באופן מוזר, לכבד, לטפח ולאהוב את עצמנו. תחילה עלינו לראות את עצמנו כראויים, ורק אז נוכל לראות את האחר כראוי. תחילה על האדם לראות את עצמו כמבורך, ורק אז יוכל לראות את האחר כמבורך. תחילה על האדם להכיר את עצמו כקדוש, ורק אז יוכל להכיר בקדושה באחר. אם איננו יכולים לאהוב את עצמנו כראוי, אזי למעשה איננו יכולים לאהוב אחר כראוי. מערכות יחסים עם אחרים תלויות במידה רבה באופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו.

אנשים רבים, למשל, מנסים למצוא אהבה עצמית רק דרך אהבה לאחרים. הם חושבים: "אם אוכל לאהוב אחרים, הם יאהבו אותי. אהפוך לאטרקטיבי ואוכל לאהוב את עצמי." עם זאת, אהבתם לאחרים לעיתים קרובות מפסיקה להיות דו-קוטבית, כי האדם מתחיל לחשוש לומר "לא" מוצדק לאחר. במילים אחרות, להתייחס לאחר באהבה – אין פירושו למלא את כל רצונותיו.

הורים מבינים זאת במהירות עם ילדיהם. ולעיתים, ענישת ילד מסייעת רבות בהגברת צמיחתו הרוחנית. למבוגרים, לעומת זאת, לא קל כל כך להבין זאת עם מבוגרים אחרים, כמו גם לעם אחד עם אחר. אך אסור לאפשר לעריצים עם עריצותם לשגשג. זאת דורשת גם האהבה לעצמי וגם האהבה לעריץ. לכן, ניתן לשלוח לדרכם כמה תיאוריות פציפיסטיות לפיהן האהבה העליונה אינה דורשת תגובה בכוח למה שהאדם מחשיב כרע.

יש אנשים ששונאים את עצמם כי הם מרגישים שאין אדם אחר שאוהב אותם. זו מחלה כזו. אנשים, פשוטו כמשמעו, "חולים מאהבה". כי למעשה, אנשים אחרים אוהבים אותם. אבל זה לא משנה. לא משנה כמה אנשים מודים להם באהבה, זה עדיין לא מספיק.

ואפילו אם אדם סוף סוף יצליח להאמין שאחרים (או מישהו ספציפי) אוהבים אותו, תגובותיו הבאות יהיו ככל הנראה דומות לתגובת הגנה מפני אובדן. כי כעת הוא מודאג יותר מכמה זמן יוכל לשמור על אהבה זו. וככל שהאהבה גבוהה יותר, כך יתמודד עם פחד גדול יותר. וכדי להמשיך להחזיק באהבה זו המגיעה מאדם אחר, הוא יתחיל לשנות את התנהגותו לכיוון זה או אחר. וכך, שני אנשים מאבדים את עצמם מילולית במערכות יחסים. הם נכנסים למערכות יחסים בתקווה למצוא את עצמם, ובמקום זאת – מאבדים. אובדן העצמי במערכות יחסים הוא לרוב הסיבה למרירות בתקשורת בין שני אנשים.

אהבת שותפים

שני אנשים הופכים לשותפים בתקווה שהשלם יהיה גדול יותר מסכום החלקים הנפרדים, ואז מגלים שהוא קטן יותר. הם מרגישים פחות מספקים את עצמם משהיו כשהיו בודדים. פחות מסוגלים, פחות יודעים, פחות שמחים, פחות אטרקטיביים, פחות מאושרים, פחות מרוצים.

כל זה בגלל שהם אכן הפכו לכאלה. הם במידה רבה התכחשו למי שהם, כדי לקיים מערכות יחסים ולשמר אותן. מערכות יחסים מעולם לא נועדו להיות כאלה. אך כך חווים אותן אפילו יותר אנשים ממה שאנחנו יכולים לדמיין.

הסיבה השכיחה ביותר שבגללה אנשים "מתאהבים" זה בזה היא בדרך כלל סיבה לסיפוק צרכים. לכל אחד יש צרכים. אחד צריך את זה, השני צריך את ההוא. שני השותפים רואים זה בזה הזדמנות לסיפוק צרכים. ושניהם מסכימים בשתיקה לחילופין. אני אמכור לך את מה שיש לי, ואתה תמכור לי את מה שיש לך. סוג של עסקת חליפין. זו עסקה. התחייבות! אבל אף אחד לא מודה בזה לעצמו.

ולא פעם אדם אף חש צורך ישיר לקבל דיבידנדים מהשקעתו. אם הוא עומד לאהוב מישהו – מצוין, אבל לא יהיה רע לקבל חלק לא פחות קטן של אהבה בתמורה. זה לא אחר מאשר ציפייה. וזהו המקור הגדול ביותר לאומללות אנושית. זה מה שמפריד את האדם מאלוהים ומהאהבה. ציפייה – היא אויבת האהבה.

ואם שני השותפים יסכימו ברמה מודעת כי מטרת יחסיהם היא ליצור הזדמנות נוחה, ולא התחייבות – הזדמנות לצמיחה, לביטוי עצמי מלא, להבאת חייהם לרמת הפוטנציאל הגבוהה ביותר, לריפוי כל מחשבה שגויה או רעיון מעוות לגבי עצמם, ולהתמזגות מוחלטת עם אלוהים באמצעות איחוד שתי נשמותיהם – אם שני השותפים יקבלו על עצמם שבועה זו במקום השבועות שקיבלו עד כה – אזי היחסים החלו על רגל ימין. זו התחלה חיובית מאוד.

האל העליון אוהב כל אחד מאיתנו, ללא כל תנאי ובלי הפסקה. הוא אפילו משתדל לספק את כל רצונותינו ובקשותינו. אולם לעיתים איננו מבינים בעצמנו מה אנו זקוקים ומה אנו רוצים. רצונות תת-ההכרה שלנו נסתרים לעיתים קרובות מהתודעה שלנו.

האל העליון מנסה בכל דרך ליצור איתנו קשר בדרכים שונות מאוד. הדרך העיקרית והנפוצה ביותר אינה משהו חיצוני, אלא קול פנימי בתוכנו. זהו הכלי הראשון שבו הוא משתמש, מכיוון שהוא הנגיש ביותר. הקול הפנימי שלנו הוא הקול החזק ביותר שבו הוא מדבר אלינו, מכיוון שהוא הקרוב ביותר. קול זה הוא שאומר לנו עד כמה כל השאר אמיתי או שקרי, נכון או לא נכון, טוב או רע. זהו הרדאר המכתיב את הנתיב, מנווט את הספינה, בוחר את מסלול המסע, אם רק תאפשרו לו לעשות זאת. קול זה הוא שאומר לכם עכשיו, האם המילים שאתם קוראים כאן הן מילים של אהבה או מילים של פחד. כך תוכלו לקבוע אם להקשיב למילים ועצות אלו או להתעלם מהן. בוראנו מעולם לא הפסיק לשלוח אלינו את מוריו. מוריו האמיתיים מלמדים וקוראים לנו לא לפחד, אלא לאהבה.